חברת דאדר למסחר בע"מ נ' משרד האוצר/המשרד הראשי ואח'

החלטה

ההליך:

מונחת בפני בקשת המבקשת – הנתבעת מס' 2 בתביעה העיקרית, לחיוב המשיבה – היא התובעת, בהפקדת ערובה כתנאי להמשך הדיון בתביעה.

התביעה שבמסגרתה מוגשת הבקשה, הינה תביעה כספית-נזיקית ע"ס 265,210 ₪, אותה הגישה המשיבה כנגד המבקשת וכנגד מדינת ישראל – אגף המכס והמע"מ, בגין נזקים שנגרמו למשיבה, לטענתה, עקב אי שחרור סחורה שיובאה על ידי המשיבה מסין, אוחסנה במסחני המבקשת ואי שחרורה לידי המשיבה.

המבקשת בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, טענה להעדר יריבות בינה לבין המשיבה. על פי הנטען, המבקשת מעולם לא התקשרה בהסכם עם המשיבה ואחסון הסחורה במחסניה נעשה על פי בקשת עמיל המכס. כפי שנטען בכתב התביעה, הסחורה אוחסנה במחסני המבקשת במשך מספר רב של חודשים (32 חודשים בסה"כ), ובשים לב לעלויות האחסון הגבוהות בהשוואה לשווי הסחורה, התבקשה המבקשת על ידי המשיבה לפועל למכירת הסחורה. המבקשת פעלה על פי בקשת המשיבה ומכרה את הסחורה לצד ג' תמורת הסך של 12,000 ₪. התמורה שבעדה נמכרה הסחורה סוכמה עם המשיבה. הואיל ועלות האחסון עלתה על התמורה שהתקבלה בגין מכירת הסחורה, נותרה המשיבה חייבת למבקשת יתרת דמי האחסון שטרם שולמה. מכל מקום, ועל פי הנטען, המבקשת אינה אחראית על שחרור סחרות ואין לה יכולת להשפיע על החלטת אגף המכס אם לשחרר סחורה אם לאו. משכך, במסגרת בקשתה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה, נטען על ידי המבקשת כי סיכויי התביעה להתקבל ככל שזו נוגעת למבקשת אינם רבים כל עיקר וכי בכל מקרה הסמכות המקומית לדון בתביעה אינה נתונה לבית המשפט דנן.

הגשת התביעה לבית המשפט כאן התאפשרה עקב צירופה של המדינה בתור נתבעת בתיק. בפועל, כך נטען, צירוף המדינה בתור נתבעת נוספת בתיק נעשה רק לצורך הכשרת התביעה להתברר בבית המשפט בנצרת ולא לכל מטרה אחרת. על פי טענת המבקשת אין למשיבה עילת תביעה כנגד המדינה.

באשר למשיבה עצמה, ועל פי הנטען, מדובר בגוף המאוגד ככל הנראה בתור תאגיד על פי דין זר כלשהו . מקום מושבה של המשיבה, על פי הנטען בכתב התביעה, נמצא בעזה והסיכויים כי ניתן יהיה להפרע מן המשיבה את ההוצאות שיושתו עליה, ככל שתדחה התביעה בסופו של משפט, אינם גבוהים.

המשיבה מנגד טוענת כי סיכויי התביעה להתקבל הן כנגד המבקשת והן כנגד המדינה, אינם דלים כלל. למשיבה כך נטען קיימת עילת תביעה איתנה כנגד המדינה ומאחורי החלטת המשיבה להגיש את התביעה גם כנגד המדינה לא עמד רצון המשיבה לבסס את סמכותו המקומית של בית המשפט דנן להזקק לתובענה.

מכל מקום, ולטענת המשיבה, חיובה בהפקדת ערובה כתנאי להמשך ניהול התביעה עלול לחסום בפניה את הדרך להבאת עניינה בפני בית המשפט. זכות הגישה לבית המשפט מצדיקה דחיית הבקשה.

לאחר עיון בנימוקי הבקשה, התגובה והתשובה, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.

הוראת הדין הרלבנטית לענייננו הינה הוראת תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, המורה כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

אחת המטרות העיקריות בהפעלת סעיף 519 היא מניעת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט רואה שסיכויי התביעה קלושים (ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846 ,עמ' 850-851).

בהקשר לתקנה זו קבע השופט בפסק דינו הנ"ל (שם בעמ' 850-851):

"אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית המשפט לאותם תובעים אשר אין לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית המשפט בקלות יחסית. על כן מצווה בית המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות..".

דברים דומים ניתן למצוא ברע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד (1) 647, עמ' 650, שם נקבע, בין היתר, כי:

"הכלל הוא, שאין בית המשפט מחייב תובע במתן ערובה להוצאות מחמת עוניו בלבד; טעם לדבר הוא, שזכותו של האזרח לפנות לבית המשפט היא זכות קונסטיצטוציונית מן המעלה הראשונה, ושערי בית המשפט פתוחים לפני האזרח בריבו עם משנהו, גם במקרים בהם לא תשיג ידו לשלם את ההוצאות, אם תובענתו תידחה. עם זאת, מסמיכה תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי את בית המשפט לחייב תובע במתן ערובה להוצאות, כאשר נוכח לדעת שהנסיבות מצדיקות את הדבר. תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו".

מנגד, סעיף 519 (א) מבטא את "הצורך להגן במקרים מסוימים על זכותו של הנתבע כי לא ייצא בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדו" (ראה בעניין זה רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח' . פ"ד נח(5) 865 ,עמ' 868-869).

במקרה דנן, מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב המשיבה בהפקדת ערובה.

מבלי להביע עמדה לגבי התביעה עצמה, נראה בשלב זה לאחר עיון בכתבי טענות הצדדים כי סיכויי התביעה להתקבל במלואה ו/או בחלקה הגדול, אינם וודאים.